כשרוצים לנחם מישהו על ניסיון שעשה ולא הצליח, נוהגים להשתמש בביטוי "העיקר הכוונה". ואולם, כשצד להתקשרות משתדל, אך נכשל, בהשגת המטרה החוזית, אז למרות כל הכוונות הטובות, עולה השאלה מי צריך לספוג את הנזקים בגין כך. לצורך מענה לשאלה חשוב קודם לבחון מה סוג ההתחייבות שניטלה בקשר עם השגת המטרה החוזית.
מקובל לחלק את ההתחייבויות החוזיות לשני סוגים – התחייבות מסוג אחד היא ההתחייבות להשגת תוצאה מסוימת. התחייבות מסוג שני היא התחייבות מסוג השתדלות, כלומר התחייבות לנקוט באמצעים מתאימים למען השגת מטרה מסוימת, מבלי בהכרח להשיגה.
ההבחנה בין שני סוגי ההתחייבויות חשובה, בין היתר, על מנת לזהות מי נושא בסיכון של כישלון בהשגת המטרה החוזית.
בחינה של נוסח ההתחייבויות בחוזה
צדדים להתקשרות יכולים להגדיר בחוזה ביניהם במפורש, מה סוג ההתחייבות שכל צד נוטל על עצמו- התחייבות להשתדלות או לתוצאה. ואולם, בדרך כלל, ניתן יהיה ללמוד על סוג ההתחייבות שבפנינו לפי הניסוח שבחרו הצדדים לתיאור ההתחייבויות שנטלו על עצמם.
לדוגמא, כאשר החוזה מטיל על צד לחוזה את ההתחייבות "לעשות כל אשר ביכולתו" או "כל הדרוש מצדו" להשגת מטרה שאינה בשליטתו המלאה כגון, גביית כספים מצדדים שלישיים, השגת אישורים מרשויות תכנון, וכן הלאה, מקובל לפרש את ההתחייבות כהתחייבות מסוג השתדלות.
אם לעומת זאת, החוזה מטיל על צד לחוזה התחייבויות במונחים מוחלטים כגון "ישלם", "יספק" או "ישיג" את המטרה החוזית, הרי שככלל יש לפרש את ההתחייבות כהתחייבות תוצאתית.
מהם גבולות ההשתדלות
בחיוב מסוג השתדלות, לא יחשב צד כמפר, גם אם לא השיג את המטרה החוזית, ובלבד שהשתדל להשיגה. ואולם, השאלה המתבקשת היא כמה צריך צד להשתדל לשם השגת המטרה החוזית, כדי שייחשב כמי שעמד בהתחייבות.
גם כאן, יש חשיבות רבה לנוסח הסעיף החוזי הרלוונטי ולכוונות הצדדים, כפי שעולות מסוג ההתקשרות ביניהם.
דוגמא: בית המשפט העליון דן בהתחייבות של עיריית חולון מול קבלנים שונים, לעשות כל אשר ביכולתה על מנת לגבות מבעלי מקרקעין שונים, דמי השתתפות בהקמת מוסדות חינוך, באותו שיעור שגבתה מהקבלנים הנ"ל. בית המשפט העליון קבע באותו עניין כי יש לפרש בצמצום את התחייבות העיריה לגבות כספים כאמור וכי לא נראה שכוונת הצדדים בהתחייבות זו הייתה שהעירייה תנקוט נגד "סרבני התשלום" הליכים משפטיים או תמנע מהם היתר בנייה.
[ע"א 7664/00 רובינשטיין נ' עיריית חולון, פ"ד נו (4) 117]
דוגמא נוספת: בית המשפט העליון דן בהתחייבות של מכללת אורט לפעול להשגת אישור המל"ג לתואר ראשון במנהל עסקים. באותו עניין לא הייתה מחלוקת על כך שהתחייבות המכללה הייתה מסוג השתדלות, אך נטען כנגדה כי שיקוליה הכלכליים של המכללה בשכירת מרצים הם שמנעו את קבלת ההכרה מהמל"ג. בית המשפט העליון קבע באותו עניין כי לא הוכח שמאמצי המכללה לשכור אנשי סגל לא היו ראויים וכי התנאים שהוצעו למרצים איתם נערך משא ומתן, היו בלתי סבירים, כך שיש בהם משום הפרת חובת השתדלות של המכללה.
[ע"א 10745/06 קרן אזולאי ואח' נ' המכללה האקדמאית אורט (13.7.2009)]
מהדוגמאות לעיל, ניתן ללמוד שבית המשפט העליון אינו מפרש את ההתחייבות בהשתדלות כמטילה על החייב לפעול "בכל מחיר" להשגת המטרה, אלא בוחן אם החייב ביצע פעולות באופן סביר להשגת המטרה, על רקע החוזה בין הצדדים.
הסיכון לאי-השגת המטרה החוזית
הפרה של התחייבות לתוצאה או הפרה של התחייבות להשתדלות, תזכה באופן עקרוני את הנפגע לפעול לאכיפת ההתחייבות או לקבלת פיצויים, בהתאם לדין.
לעומת זאת, אי-השגת המטרה החוזית במקרה של התחייבות להשתדלות, על אף מאמציו הסבירים של החייב להשיגה, לא תהווה הפרה של החוזה ולא תקנה לנפגע זכויות כלשהן.
על מנת לגדר את הסיכון מראש, יכולים וצריכים הצדדים לקבוע בהסכם מהן ההשלכות של אי השגת המטרה החוזית בתוך פרק זמן מוגדר. השלכות אלו במקרה של אי השגת המטרה החוזית יכולות לכלול למשל הסכמה על מטרה חוזית חלופית, קביעת פיצוי מוסכם לצד הנפגע או פשוט ביטול ההסכם.
