תביעות נגד נושאי משרה בחברות מסחריות הופכות להיות יותר ויותר פופולאריות בישראל ובהתאם גם יותר ויותר נפוצות במערכת המשפט בישראל. זאת, במיוחד נוכח המיתון שחל במשק בשנים האחרונות והיקלעותן של חברות רבות להליכי חדלות פירעון (פירוק/הקפאת הליכים) אשר מותירים את הנושים כמעט ללא סיכוי לגבות את חובותיהם מהחברות עצמן.
הליכי חדלות הפירעון לא פסחו גם על חברות ענק במונחי השוק הישראלי – חברות אשר מאחוריהן עומדים “טייקונים”. לרבות, או אולי במיוחד, כאשר מדובר בחברות ציבוריות אשר נדרשות להחזיר חובות עתק לנושים הרבים ובעיקר למחזיקי אג”ח.
קריסתן של חברות שכאלו, ובמיוחד אופנת ה”תספורות” שמאפשרים הנושים המהותיים של החברות שקרסו (ובעיקר הבנקים) ל”טייקונים”, מגבירות את המודעות הציבורית (ואם נקרא לילד בשמו – המירמור הציבורי) לסוגיית אחריות נושאי המשרה (דירקטורים, מנכ”לים וכד’).
כידוע, כאשר חברה נכנסת להליך חדלות פירעון, ההליכים נגדה מעוכבים או מוקפאים, וכלל התביעות של כלל הנושים מרוכזות בבית משפט של פירוק. לעומת זאת, נושאי משרה עלולים למצוא עצמם מתגוננים בפני מספר עצום של תביעות אישיות דומות המנוהלות במקביל שכן אין עיכוב או הקפאת הליכים אוטומטיים בקשר אליהם אלא רק בנוגע לחברה.
בנסיבות בהן נושים “רגילים”[2] רבים נותרים כש”ידם על ראשם”, החלה אופנה נלווית של “מסעות דייג” אחר כיסם האישי של נושאי המשרה בחברות. זאת חרף כלל היסוד בעולם החברות לפיו לחברה אישיות משפטית נפרדת מזו של בעלי מניותיה או נושאי המשרה בה.
הקושי הטמון ב”מסעות דייג” אלו, והוא נושא חיבורנו היום, הוא בתביעות סרק רבות נגד נושאי משרה, ובעיקר נגד נושאי משרה שאינם בעלי מניות, להבדיל מתביעות לגיטימיות ומבוססות במקרה ונושאי משרה בחברה פעלו שלא כדין.
סעיף 1 לחוק החברות מגדיר נושא משרה בחברה כך: “מנהל כללי, מנהל עסקים ראשי, משנה למנהל כללי, סגן מנהל כללי, כל ממלא תפקיד כאמור בחברה אף אם תוארו שונה, וכן דירקטור, או מנהל הכפוף במישרין למנהל הכללי”.
פקודת החברות אף הרחיבה את הרשימה הנ”ל וקבעה כי אחריות נושא המשרה איננה מוגבלת בזמן (כיהן בעבר או בהווה) וכן הרחיבה את היריעה לנושא משרה “צללים”, קרי אדם שאינו עומד בהגדרה הפורמאלית של “נושא משרה” אך בעל השפעה שכזו דה פאקטו. במילים אחרות, נושאי משרה הם קברניטי החברה האחראים לניהולה של החברה על שלל רבדיה. כפי שניתן ללמוד מלשון הסעיף אין חובה שאדם יהיה בעל “תואר” מסוים כדי להיחשב במקרים מסוימים כנושא משרה – וככזה, מוטלות עליו החובות שבדין.
דרך המלך להליכים נגד נושאי משרה ובעלי מניות שפעלו שלא כדין בקשר לחברה הפירוק הנה בהתאם להוראות סעיפים 373 ו-374 לפקודת החברות. כספים אשר נושא משרה יחויב בתשלומם בהתאם לסעיפים אלו, ייכנסו לקופת הפירוק, ויושבו לנושים לפי סדרי הנשייה הקבועים בדין, בצורה קולקטיבית ושוויונית. מטרת התביעות האישיות הפוכה – חיוב נושאי המשרה באופן אישי לנושה מסוים מבלי שיצטרך להתחלק עם שאר הנושים כמו במסגרת הליך פירוק.
סעיף 373(א) לפקודת החברות מאפשר לבית המשפט של פירוק להצהיר כי נושא משרה של חברה יישא באחריות אישית ללא הגבלה לחבויותיה של החברה. הצהרה זו יכולה להינתן לבקשת כונס הנכסים הרשמי, מפרק החברה או נושה בקשר לנושא משרה שהיה שותף לניהול החברה, תוך כוונה לרמות את נושים, או נושא משרה שהיה שותף לכל מטרת מרמה. המושג “כוונה לרמות“, המופיע בסעיף 373 לפקודת החברות, פורש בפסיקה פעמים רבות ונקבע כי לא כל התנהגות כושלת, בלתי זהירה או בלתי ראויה מצד נושא המשרה עולה כדי תרמית. אין די בהבאת ראיה לניהול רשלני או להתנהגות שאינה בתום לב בכדי להטיל אחריות שכזו. נדרש יסוד של אי יושר ממשי, אשמה מוסרית, חריגה מקוד של ניהול עסקים מקובל והוגן[3].
סעיף 374 לפקודת החברות מאפשר לבית משפט של פירוק לחייב אדם (נושא משרה, כונס נכסים, מפרק או בעל מניות) בתשלום כסף לקופת הפירוק של החברה, אם הגיע למסקנה כי השתמש שלא כראוי בכסף או בנכס של החברה, עיכבם אצלו, נעשה חב או אחראי עליהם, או עשה מעשה שלא כשורה או שלא כדין במשא ומתן הנוגע לחברה שבפירוק.
הליכים לפי הסעיפים הנ”ל מנוהלים לרוב בבית המשפט של הפירוק במסלול מקוצר ומהיר יחסית, ללא הליכי ביניים כמו גילוי מסמכים ושאלונים, ולרוב יתנהלו לאחר שמלוא הפרטים והעובדות מצויים כבר בידי בית המשפט של הפירוק ובידי המפרק. כשמדובר במקרים מורכבים יותר, הדורשים שמיעת ראיות ועדים, אין זה מן הנמנע כי אלו יתבררו במסגרת תביעה עצמאית, וזאת לאחר אישורו של בית משפט של פירוק.
עם זאת, נושים רבים, בעיקר נושים רגילים, אשר סיכוייהם לראות את חובם מוחזר להם אינם גבוהים, יעדיפו לחפש את מזלם במסלולים עוקפי פירוק – הגשת תביעה אישית נגד נושא משרה או בעל מניות. כל זאת תוך ניצול העובדה כי תביעות אישיות נגד נושאי המשרה אינן מעוכבות מעצם כניסת חברה להליכי חדלות פירעון, ונושים רגילים רבים מגישים תביעות בכדי ליצור לחץ על נושאי משרה ובעלי מניות, בכדי שאלו יישאו בחובם באופן אישי.
תביעות עצמאיות נגד נושאי משרה מוגשות בעילות שונות ומשונות אשר כל מטרתן הוא לחלוב כספים במסלול עוקף פירוק,שלא בהתאם לסדרי הנשייה הקבועים בחוק.טענות אלו כוללות, למשל: התחייבות, ערבות אישית או ביצוע עוולה אחרת שעשויה להקים אחריות אישית כדוגמת תרמית לפי סעיף 56 לפקודת הנזיקין; התעשרות שלא כדין; גזל לפי סעיף 52 לפקודת הנזיקין; עיכוב נכס שלא כדין לפי סעיף 49 לפקודת הנזיקין; הפרת חובת אמונים ותום לב לפי סעיף 254 לחוק החברות; וכן עילות נוספות שעלולות להיטען כיד הדמיון הטובה על הנושה התובע.
למרבה הצער, חברות חדלות פירעון הן מראה שכיח בנוף הכלכלה הישראלית, במיוחד בשנים האחרונות נוכח המיתון הגדל והתופח בכלכלה העולמית. טוב יעשו נושים רגילים אם ידעו לכלכל צעדיהם נכונה, הן בתנאי התשלום שהם מעניקים ללקוחות והן בדרישת בטוחות מתאימות, ככל שניתן. חשוב להבין כי קריסתם של עסקים, בעיקר עסקים קטנים ובינוניים, אינה נובעת בהכרח מפעולות שלא כדין של נושאי המשרה ובעלי המניות.
לתביעות האישיות נגד נושאי משרה יש אפקט ציבורי שלילי ביותר. כהונה כיום כנושא משרה הפכה לעניין מסוכן. נושאי משרה דורשים יותר ויותר ביטוחים נגד סיכוניהם ויעדיפו שלא לכהן בחברות עם חשיפה לחדלות פירעון נוכח החשש מהנטל הכבד של ניהול תביעות (סרק) נגדם לאחר הפירוק. דרישות אלו של נושאי משרה עלולות לטרפד העסקת נושאי משרה לצורך הבראת חברות, אשר תוצאת הבראתן יכולה להיות מועילה ולאפשר לבסוף ליותר נושים להיפרע מנכסי החברה.
[1]עו” ד גיא אורן הינו שותף מייסד במשרד עו”ד אורן קליין חסיד גל-ים. עו”ד אורן עוסק בין היתר בייצוג בסכסוכים, תביעות בבתי משפט, הליכי גישור ובוררויות במשפט מסחרי ובעל ניסיון רב בייצוג נושאי משרה בתביעות אישיות.
[2]בחיבור זה “נושה רגיל” הינו נושה שאינו בעל דין קדימה, אינו בעל בטוחות, ולרוב לזכותו עומד חוב באחוז נמוך ביחס לכלל החוב של החברה שקרסה.
[3]ע”א 7516/02 פישר נ’ רו”ח יוכמן פ”ד ס(1) 69 (2005).
