המציאות העסקית של חברות סטארט-אפ בתחילת חייהן מובילה לא פעם, למרבה הצער, למצב בו נוצרות מחלוקות בין המייסדים, המקשות מאוד על תפקוד החברה, פיתוח המוצר וכו'. לעיתים, יש בכוחן של מחלוקות וסכסוכים אלו כדי להביא את החברה למצב של קיפאון או מבוי סתום (או בשפה המקצועית: Deadlock), באופן שלא ניתן להמשיך את פעילות החברה, ויש לשקול אפילו את המשך דרכה.
לדרך קבלת ההחלטות בחברה יש חשיבות עצומה על יכולתה להתנהל במצבי משבר שכאלו. חוק החברות קובע כי החברה מתנהלת בדרך מעין דמוקרטית – הרוב קובע. יחד עם זאת, ניתן לשנות את דרך ההתנהלות אם בעלי החברה חפצים בכך עד כדי הפיכת החברה למעין דיקטטורה באמצעות מתן זכויות כמו זכות וטו לדירקטור מסויים, קביעה כי החלטות מסויימות יתקבלו פה-אחד או קביעת רוב שונה מרוב רגיל לקבלת החלטות (למשל רוב של 75% מבעלי זכות ההצבעה).
ברור לכל כי החלטות שאמורות להתקבל פה-אחד, הלכה למעשה, מעניקות לכל אחד ממייסדי החברה מעין זכות וטו לגבי אותה החלטה. תוצאה דומה יכולה להיות במקרה שבו שני מחנות מייסדים מחולקים 50%-50% בזכויות ההצבעה. ככל שאין הסכמה לגבי החלטות שכאלו הסכסוך בחברה הוא בלתי נמנע ועימו, במקרים רבים, המבוי הסתום שבחוסר היכולת להמשיך ולהפעיל את החברה.
לאחרונה טיפלנו בסטארט-אפ שהגיע למבוי סתום זמן קצר אחרי הקמתו כי מייסדי חברה קבעו שלהחלטה בדבר צירוף משקיע נדרשת הסכמה פה-אחד של הדירקטוריון. כשלון הדירקטורים מלהגיע להסכמה הכשיל כל הזדמנויות השקעה. כאשר מדובר בסטארט-אפ המשמעות יכולה להיות הרת אסון עד כדי פירוק החברה.
אחד מהכלים הנפוצים במקרים של מבוי סתום הוא שימוש בהליך BMBY, שבו נכפית על אחד הצדדים רכישת מניות הצד השני. כלי זה פחות מתאים למקרים בהם ניכרים פערים משמעותיים ביכולותיהם הכלכליות של המייסדים, שכן הצד מועט האמצעים ככל הנראה יפסיד.
כלי נוסף הוא קביעת מנגנון של פנייה לבוררות. לדעתנו, בדומה להליך BMBY, גם פתרון של בוררות אינו מתאים לכל המקרים שכן הגם שמדובר בפתרון אפקטיבי למדיי, הוא אינו זול, וככזה אינו מתאים כשהמסוכסכים אינם בעלי הון רב. היעדר היכולת לממן הליך בוררות תשאיר את הצד מועט היכולת בעמדת נחיתות בהתנהלותו בסכסוך.
כלי נוסף אפשרי הוא מנגנון של מעין הליך פירוק מזורז ועצמאי הקובע, על קצה המזלג, עצירת פעילות, מימוש נכסים ותשלום חובות, ולאחר מכן חלוקת כספי היתרה, ככל שיש, בין הצדדים לפי אחזקותיהם, קיום הליך התמחרות וכו'.
אפשרות נוספת, הרלבנטית בעיקר לאחר שמוצו כל האפשרויות האחרות ללא הצלחה, היא פירוק החברה באמצעות בית משפט. במקרה שכזה פירוק החברה ייעשה בעילה של צדק ויושר לפי סעיף 257(5) לפקודת החברות. מדובר בעילת סל או עילת שסתום, שאינה מוגדרת או מתוחמת למקרים מסויימים, אלא מקנה לבית המשפט שיקול דעת רחב ביותר ויכולה להכיל בתוכה מגוון רב של מקרים.
בתי המשפט עשו שימוש בעילת סל זו במקרים שונים. כך למשל פורקו חברות שהגיעו למבוי סתום על אף שהיו ברשותן נכסים ומזומנים; חברות שנהרסה התשתית לשמה הוקמו; חברות שמטרות הקמתן אינן ברות השגה; חברות שניהולן נעשה בניגוד לדין תוך ביצוע מעשי תרמית; וכו'.
הכלל המנחה עליו מקפיד בית המשפט הוא שפירוק חברה פעילה יעשה רק כמוצא אחרון כאשר כל יתר האפשרויות מוצו ללא הועיל. זאת משום שמדובר בצעד דרסטי המביא לחיסול החברה, ויש להימנע כעיקרון מלנקוט אותו, אם יתברר כי עומד סעד חלופי שיסיר את הטעם לפירוק.
בסיכומו של דבר, מוצע, כבר בעת התקשרות המייסדים בהסכם מייסדים, להיוועץ עם עורך דין מומחה בתחום. יחד איתו, ועל אף חוסר הנעימות שבדבר, יש לנסות ולצפות אפשרות של סכסוך, מחלוקות או הפסקת פעילות, ולתת לכך מענה הולם אחד לפחות מתוך מגוון מנגנונים אפשריים.
