כידוע, נושאי משרה חבים חובות זהירות מתוקף הוראות חוק החברות, ומחוייבים לנקוט באמצעי זהירות סבירים לצורך קבלת החלטותיהם העסקיות בחברה.[1] לאחרונה, חלה התפתחות מהותית בעניין זה, ושיאה בא לידי ביטוי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי (מחוז מרכז) שניתן ממש לאחרונה בעניין בטר פלייס נגד אגסי ואח' (ת"א 47302-05-16), מפיו של כבוד השופט גרוסקופף [2].
בפסק דין זה קיבלה דוקטרינת "שיקול הדעת העיסקי", עליה יפורט בהמשך, רוח גבית, והתבססה כדוקטרינה המרכזית להפעלת ביקורת שיפוטית על החלטות נושאי משרה בחברה. דוקטרינה זו, אשר במשך שנים לא היה ברור אם חלה בישראל, עוגנה סופית ממש לאחרונה בהלכת בית המשפט העליון שנקבעה בע"א 7735/14 ורדניקוב נ' אלוביץ (28.12.2016).
הדוקטרינה הינה ייבוא של הכלל האמריקאי הקרוי Business Judgment Rule או בקיצור BJR, הקובע כי בית משפט יעניק חסינות לנושא משרה ולא יבחן בדיעבד את טיב ההחלטות עסקיות שלו, כל עוד הן נתקבלו בהיעדר ניגוד עניינים, בתום לב ובאופן מיודע.
כבוד השופט גרוסקופף היטיב לפרט במילים שלו את אופן השימוש בכלל וכתב כי "כלל שיקול הדעת העסקי אינו פוטר את נושאי המשרה מהחובה לפעול בזהירות ראויה בניהול ענייני החברה, אלא רק ממיר את הביקורת השיפוטית על עמידתם בסטנדרט הנדרש מביקורת מהותית ("האם ההחלטה העסקית היתה רשלנית?") לביקורת פרוצדורלית ("האם ההחלטה העסקית התקבלה באופן ראוי?") (סע' 62 שם). הנחת המוצא היא שבהיעדר ניגוד עניינים ולאחר שקלול המידע הרלבנטי, נושאי משרה מעוניינים להגיע להחלטות עסקיות כדאיות עבור החברה.
לסיכומם של דברים עד כה, כלל שיקול הדעת העסקי אמור להוות "מחסום" מפני תביעות העוסקות בהחלטות שאינן נגועות בניגוד עניינים, ואשר התקבלו בפרוצדורה תקינה. הטעם ביצירתו של "מחסום" זה הוא להקנות לנושאי המשרה הגנה מפני הסיכונים הכרוכים בקבלת החלטות עסקיות עבור החברה, ובראשם הסיכון כי יימצאו חייבים לפי דין, ויידרשו לשלם לחברה את הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מהחלטות אלה.
כבוד השופט גרוסקופף אף הרחיב על מרכיבי הכלל, שלפיו החלטה תיחשב כמודעת וכמיודעת כאשר:
(1) בפני נושא המשרה עמד כל המידע הרלבנטי ההכרחי לנושא המשרה, בנסיבות העניין, לשם קבלת ההחלטה, ולא נעדר מידע מהותי. לעניין זה, מבחני העזר העומדים לרשות בית המשפט הם למשל היקף החומר והמידע, פרק הזמן שבו נתקבלה ההחלטה, מספר החלופות שנבחנו, היקף ורצינות הדיון, מספר בעלי המקצוע שהיו מעורבים בהחלטה וכדומה.
(2) נושא המשרה הפעיל שיקול דעת עצמאי בעת שהשתמש במידע הרלבנטי שעמד לרשותו, ואשר התאים ליכולתו ולהבנתו המקצועית. ואולם, אין לבוא בטענות לנושאי משרה בחברת בת (כפי שקרה בעניין בטר פלייס), שעה שפעלו בהתאם להנחיות והוראות הנהלת חברת האם מבלי להפעיל שיקול דעת עצמאי. כמובן שכלל זה אינו חל במקרים של הוראות לא חוקיות או הגורמות לעוולה לצדדי ג'.
(3) החלטת נושא המשרה לא התקבלה בפזיזות, באדישות או בכוונה לגרום לנזק לחברה. מרכיבים אלו הינם השתקפות של סעיף 263 לחוק החברות, המחריג את חסינות נושאי המשרה שעה שהחלטותיהם התקבלו בפזיזות או בכוונה לגרום נזק, וקובע שהחלטות פזיזות אינן נחשבות כהחלטות מיודעות.
בהתבסס על כל אלו, ולאחר בחינה מפורטת של דוקטרינת שיקול הדעת העסקי (כמו גם של עניינים נוספים), דחה בית המשפט את התביעה בעניין בטר-פלייס על הסף נוכח הקביעה כי נושאי המשרה קיימו את הנדרש לפי הדוקטרינה , ומכאן הם זכאים לחסות תחת ההגנה שהיא מעניקה לנושא המשרה המקבל החלטות בחברה.
לסיכומו של עניין, יפים דבריו של השופט גרוסקופף:
"אכן, בדיעבד, כולנו חכמים, כולנו נבונים, וכולנו יודעים את התורה, ואולם החלטות עסקיות אינן מתקבלות בסיועה של חוכמה שבדיעבד, ועל כן מצווים אנו שלא לבחון את התנהלות הדירקטורים ונושאי המשרה מבעד למשקפיה. מטעם זה, ומטעמים טובים נוספים, אין בתי המשפט בישראל מהרהרים אחרי החלטות עסקיות מיודעות שקיבלו נושאי משרה בתום לב וללא ניגוד עניינים. כך ביחס למקרה הכללי של חברות המנהלות עסקים בישראל, וכך – מקל וחומר – במקרה של חברות הזנק שכשלו. על כן דין התביעה שלפניי, שכל כולה תקיפה בדיעבד של הגיון עסקי שהכזיב, להידחות על הסף."[3]
[1] ראו סעיפים 252-253 לחוק החברות, התשנ"ט – 1999 (להלן: "חוק החברות").
[2] כב' השופט עופר גרוסקופף מונה אך כשופט בבית המשפט העליון וזו אחת מהחלטותיו האחרונות כשופט מחוזי (להלן: "עניין בטר פלייס").
[3] עניין בטר פלייס, פסקה 173
