אחד העקרונות המובילים במשק ובמסחר בישראל הינו עידוד תחרות עיסקית, שוק חופשי ומניעת יצירת מונופול. כזו היא המדיניות המתירה יבוא מקביל ואשר לפיו מותר לייבא לישראל מוצרים מקוריים אשר יוצרו על ידי היצרן המקורי (ולא חיקוי או זיוף) ולהפיץ אותם ללא אישור או הסכמה ישירה מהיצרן. יבוא מקביל מהווה תחרות למפיץ הבלעדי של המוצר ולרוב גורם להוזלת מחירים.
אחד מהכלים המשפטיים שעומדים בפני מפיצים ויצרנים המבקשים לשלוט או להגביל את היבוא המקביל או במילים אחרות – לצמצם את התחרות בשוק ולשלוט ב"מערב הפרוע" הפוטנציאלי במוצרים המקוריים, הם תביעה בעילה של הפרת סימן מסחר, ככל ונראה סימן מסחר ובעיקר הטענה כי היבואן המקביל עושה שימוש מפר בסימן המסחר הרשום.
בדין הישראלי ישנן מספר דוקטרינות משפטיות אשר מחדדות מתי היבוא המקביל מותר ואילו פעולות מותר לביצוע בסחורה שכאמור, יצאה מידי היצרן או המפיץ הבלעדי שלו.
הראשונה הינה דוקטרינת המיצוי, הנזכרת בפסיקת בית המשפט העליון בעניין הילפיגר[1], שעסק בייבוא מקביל, שם נקבע כי בעל סימן המסחר הרשום זכאי ליהנות מזכויותיו ביחס למכירה הראשונה של המוצר שבו יש לו זכות. מכירה זו 'ממצה' את זכויותיו. לאחר מכן, מכירה חוזרת של אותו מוצר אינה מהווה הפרה של זכויותיו, והוא אינו זכאי לכל תמורה נוספת בגינה. רוצה לומר, לפי דוקטרינה זו ברגע שבעל סימן מסחר מכר את המוצר וקיבל את תמורתו, הוא "איבד" את זכותו לשלוט במוצר שנמכר. בית המשפט העליון הבהיר כי "מכירת סחורה 'אמיתית' של בעל סימן מסחר אינה מהווה הפרה של סימן המסחר, אף אם הסחורה לא נרכשה במישרין מבעל סימן המסחר. כך לגבי ביצוע ייבוא מקביל וכך לגבי מכירת סחורה 'אמיתית' שנרכשה מהיבואן המורשה או הבלעדי.
הגנה נוספת הינה הגנת שימוש אמת, המעוגנת בסעיף 47 לפקודת סימני מסחר. הגנה זו מבטאת עקרון לפיו בעל סימן מסחר אינו יכול למנוע מאדם אחר לעשות שימוש בסימן המסחר המוגן בקשר לסחורה ה'אמיתית' של בעל הסימן, שכן אין בשימוש זה משום הטעיה בדבר מקור הסחורה[2]. תכליתו של הסעיף הינה לאזן בין זכותו של בעל סימן מסחר לעשות שימוש בלעדי בשמו לבין אינטרס הציבור ביצירת תחרות הוגנת שבמסגרתה יתאפשר לכל אדם להגדיר נכונה את הטובין או השירות שהוא מספק, מחד, ויתאפשר לכל צרכן לזהות נכונה את מקור הסחורה או השירות שהוא רוכש, מאידך. מבחני הגנה זו הם: "מבחן הזיהוי" (המוצר אינו ניתן לזיהוי בקלות ללא השימוש בסימן המסחר), "מבחן חיוניות השימוש" (השימוש בסימן המסחר הינו במידה שאינה עולה על הנדרש לשם זיהוי כאמור); ו"מבחן החסות" (השימוש בסימן המסחר אינו מצביע על חסות שבעל הסימן נותן למשתמש בו).
לאחרונה נידונה בבית המשפט המחוזי בת"א (ה"פ 37077-01-17 סנטוויש בע"מ נ' CHANEL, פס"ד מיום 30.10.2019) סוגיה ייחודית בה נשאלה השאלה האם מי שרוכש מוצר מקורי (ובמקרה זה בושם של חברת שאנל), רשאי גם לפרק ולמכור אותו בחלקים תחת שמירה על מיתוג מתאים המוביל למקור, והאם מעשים אלו במוצר המקורי אינם מרוקנים את ההגנות מתוכנן שכן אמנם נמכר המוצר 'האמיתי' אך לא במצבו המקורי. בית המשפט קבע כי אין מקרה זה נופל במדוייק לגדרי ההגנות הנ"ל. היבואן המקביל רשאי למכור מחדש את המוצר אותו רכש כדין, בהיותו 'מקורי' ו-'אמיתי' והוא אף רשאי לבצע מכירה שאיננה בכללותו בחלקים ואף להשתמש בסימני המסחר של היצרן כדי לסמן ולזהות את המוצר. יחד עם זאת על היבואן באופן השימוש שלו צריך להקפיד יתרה על שיקוף מצב הדברים לפיו אין קשר בינו לבין המפיץ הבלעדי וכי המוצרים עברו תהליך שאינו בפיקוח היצרן ולכן ליצרן אין עוד קשר למוצר לאחר הבקבוק מחדש וכל אחריות על פגמים תחול על היבואן המקביל בלבד.
[1] ע"א 7629/12 סוויסה נ' TOMMY HILFIGER LICENSING LLC פורסם בנבו (16.11.2014), סעיף 19.
[2] ע"א 3559/02 מועדון מנויי טוטו זהב בע"מ נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט, פ"ד נט(1) 873 (26.9.2004), סע' 14
