בימים אלו בהם חברות כמו טבע ואחרות נקלעות לקשיים כלכליים, מתעוררות שאלות חשובות בנוגע להתנהלות (ואחריות) הדירקטוריון באופן שהביא את החברה לקריסה או משבר.
חיבור זה ינסה, על קצה המזלג, להעניק רקע משפטי-חוקי לסוגיות העולות במקרים אלו ודומים אחרים.
החוק העיקרי הרלבנטי לענייננו הוא חוק החברות, התשנ"ט – 1999 ("חוק החברות").
עיקרון בסיסי שחובה להכיר בדיני החברות הוא שהיררכיה בחברה (ובמיוחד חברה ציבורית) דומה להיררכיה דמוקרטית. ישנם בעלי המניות (הציבור), הם בעלי זכות ההצבעה ולמעשה הם אלו שהחברה שייכת להם. בעלי מניות יכולים להיות אחד, שניים או עשרה בחברות פרטיות והם יכולים להיום גם אלפים בחברות ציבוריות.
בעלי המניות (בהצבעה לפי רוב ) ממנים את נציגיהם לקבוע את מדיניות החברה, יעדיה והאסטרטגיה העסקית שלה. נציגים אלו הם חברי הדירקטוריון (מועצת מנהלים) והם משולים לחברי הכנסת – נבחרי הציבור. את הוראות הדירקטוריון אחראי ליישם המנכ"ל ויתר אנשי הזרוע הביצועית – בדומה לממשלה ולשריה.
אחד החששות המרכזיים בהיררכיה מסוג זה הוא מצב בו הדירקטור אשר מונה לייצג בפעולותיו את טובת החברה ישתמש בכח ההכרעה וההחלטה כשהא בניגוד עניינים או כדי לקדם אינטרסים אישיים שלו או של מי שמינה אותו. חשש זה קרוי בשם "בעיית הנציג" .
דוגמא מצויינת לבעיית הנציג ניתן למצוא במקרה של חברת טבע. נטענות הטענות , שבעוד החברה שרויה בקשיים כלכליים כבדים ואף איבדה נכס מניב מהותי נוכח תפוגת תוקף הפטנט על תרופת הקופקסון, דירקטוריון החברה אישר תשלומי עתק לחברי הדירקטוריון לרבות בונוסים.
דוגמא נוספת שהיתה בכותרות לא מזמן הינה אישור הדירקטוריון של חברת אי.די.בי את רכישת "מעריב" הכושל. רכישה זו נבעה, לכאורה, מדרישתו של בעל השליטה נוחי דנקנר ולא מכדאיות עיסקית אמיתית. סופה של הרכישה כמובן, ידוע.
סעיף 254(א)(1) לחוק החברות מטיל על דירקטור את "חובת האמונים" לפיה " נושא משרה חב חובת אמונים לחברה, ינהג בתום לב ויפעל לטובתה, ובכלל זה יימנע מכל פעולה שיש בה ניגוד עניינים בין מילוי תפקידו בחברה לבין מילוי תפקיד אחר שלו או לבין ענייניו האישיים..".
בית המשפט העליון יצק לסעיף זה תוכן בקובעו כי "חובת האמונים משמעותה כי הדירקטור חייב לפעול כאשר לנגד עיניו עומד האינטרס של החברה ולא אינטרס אישי. על הדירקטור לפעול בתום-לב, בהגינות ולמען טובת הגשמת תפקידו…".
המונח "ניגוד עניינים" כולל סיטואציות שונות בהן הדירקטור – הנציג – עומד בפני קונפליקט הנעוץ בין תפקידו וסמכויותיו כנושא משרה האמון בקבלת החלטות לטובת החברה, לבין עניינים אישיים הקשורים אליו או לבעל השליטה שמינה אותו. כמו כן יכול הקונפליקט להיווצר מעצם החזקתו של הדירקטור בתפקידים שונים שכל אחד מהם ידרוש דרך פעולה שונה, כאשר הנפוצה בהן היא היותו גם בעל מניות בחברה המעוניין בהשבת השקעתו בה.
סעיפים 253 ו- 253א מתייחסים לחובת הזהירות ורמת מיומנות המוטלת על נושא משרה בחברה לפיה על נושא משרה לפעול ברמת מיומנות שבה היה פועל נושא משרה סביר, באותה עמדה ובאותן נסיבות.
בבואו לבחון האם הדירקטור פעל בניגוד עניינים או באופן ראוי יבחן בית המשפט, בין היתר ובעיקר את שיקול הדעת העיסקי שעמד לנגד עיניו של הדירקטור בטרם ובמהלך קבלת ההחלטה.
במהותו, כלל זה מקנה לנושא המשרה מעין "חסינות" מפני הפעלת ביקורת שיפוטית. ככל שהחלטת הדירקטור התקבלה בתום לב, בהליך סביר, באופן מיודע תוך עיון בנתונים ושקילת השיקולים הרלוונטיים, בהעדר ניגוד עניינים ותוך מחשבה על טובת החברה, הרי שהיא תחסה תחת כלל שיקול הדעת העסקי, ובית המשפט לא יתערב בה ולא תוטל על הדירקטורים חבות בגין פעילותם, אפילו במקרים בהם מדובר בהפעלת שיקול דעת עסקי שגוי שגרם נזק לחברה.
לסיכום, על דירקטור בחברה חלות חובות לא פשוטות, ולחצים מכיוונים שונים ועליו להקפיד לזכור כי תפקידו הוא לקדם את ענייני החברה, בראש ובראשונה. בשנים האחרונות אף חייבו בית המשפט את הדירקטורים באופן אישי במקרים של קבלת החלטות פסולה.
1. ישנן חברות בהן מספר סוגי של מניות כמו מניות בכורה או זכות וטו אך לא נרחיב על כך כאן.
2. יודגש כי מדובר בטענות מפרסומים בתקשורת והם מצויינים כאן בזהירות, בהסתייגות ולשם הדוגמא בלבד.
3. ע"א 817/79 קוסוי נ' בנק י.ל. פויכטונגר בע"מ (9.7.1984), בעמ'278.
